ירון לונדון מראיין את גולדה מאיר מספרת על בן-גוריון אחרי מותו -1974
הסרט מתחיל כשגולדה יושבת מכווצת בכיסא המרואיינת, וניתן להבין שמצב רוחה היה אז, אחרי מלחמת יום הכיפורים וגם אחרי מות בן גוריון, קשה מאד. היא נראית חסרת ביטחון וממתינה לתחילת הריאיון כשאינה יודעת לאן זה יתפתח.
מספרת שתחילה לא היו להם הרבה ידיעות על ארץ ישראל. היא מביטה למעלה ושמאלה- שלנו הצופים כשבדרך כלל זה מצביע גם על שקר אולם כאן, במקרה הזה, על חוסר וזה תואם את דבריה - חוסר בידיעות על ארץ ישראל.
גולדה מדברת לאורך כל הריאיון עם הרבה עצב וגעגועים לתקופה שהיתה וזה ניכר על תנועות עיניה שמביטה הרבה למעלה ושמאלה שלנו הצופים , כשלרוב זה מסמל שקר אולם זה גם מסמל חוסר, ומורגש לאורך כל הריאיון על בן גוריון שהן האיש והן התקופה שחסרים לה מאד, כל הריאיון ניכרים הגעגועים שלה לעבר.
בהמשך הריאיון גולדה מרחיבה את עצמה - מזיזה את ידיה לצדדים, משמע חשה יותר נוחות והקלה. וכמו כן מדי פעם משתמשת גם בידיה כשמרימה אותן לבטא משהו חשוב, אולם רוב הזמן היא יושבת ומדברת בטון עצוב ועייף.
כשהיא מספרת שלא היו מפטפטים עם בן גוריון היא מחייכת וצוחקת. כי לא היה עולה על דעתה לבוא אליו סתם לשיחה...איתו מדברים לעניין. זה החיוך והצחוק היחידי שעולה על שפתייה בכל הריאיון הזה.
גולדה מספרת על האיש בן גוריון שמשתמע כי למרות שמציינת גם את חולשותיו שהיו, הוא בעיניה גדול הדור ואם הוא לא היה מתעקש, למרות שהסובבים אותו לא תמכו, לא היתה הכרזה על הקמת המדינה.

חיים שכאלה לגולדה מאיר כבר עם כניסתה לאולפן ניכר שהיא התעניינה באורחים שהגיעו לתוכנית ולא למנחה שקיבל את פניה.
כשמקריא לה המנחה את התחייבותה כשמונתה לראשת הממשלה, עצבות נופלת על פניה.
חשה אימה גדולה וספגה כפותיה בפניה כשנבחרה להיות ראש ממשלה, לדבריה זו היתה תגובה אינסטינגטיבית. וללא ספק זה מה שהאישה הצנועה הזאת הרגישה. צניעותה התבטאה לאורך כל השנים הן בחיצוניותה וגם בשפת גופה.
כשנשאלת על הרהור שני אם היתה צריכה לקחת את התפקיד, או לא, היא מסתירה את פיה עם אצבעותיה כרוצה לומר מה שעל לבה אבל באותו רגע מתאפקת כשעיניה מופנות מטה ושמאלה (למתבונן) משמע נזכרת בעצב גדול.

קיסינג'ר מעיד עליה שהיתה מיוחדת במינה במקוריות שלה ושלא פגש כמותה. אישיות אדירה שאמינותה גדולה. מוסרית ואנושית. נושאת ונותנת בקשיחות רבה, מילה שלה היתה מילה! לא היה קל איתה אבל מילאה אותו בהשראה.
"לא הסתרתי את חיבתי האישית אליה. אישיות מיוחדת במינה" אמר.
"מעולם לא עשתה משהו שהוא סוג ב" המשיך לומר על גולדה בהקלטה ששודרה בתוכנית הזאת כשהתוכנית עוברת לסיפורים היסטוריים מצעירותה והלאה, גולדה מדברת יותר בביטחון ועם פחות עצב על פניה.

בתחילה כנראה היה לה קשה מאד להיכנס לתוכנית כי ישבה עליה כל תחושת הכאב והאובדן אחרי מלחמת יום הכיפורים. היתה מאד עצובה אחרי זה.
אוסיף מידיעה שלי:
למרות שהתברר בהמשך שהיא רצתה מאד לגייס את המילואים בזמן, ודיין לעג לה שהיא סתם סבתא היסטרית וסירב לכך עם כל היתר, היא כנראה לא יכולה היתה לסלוח לעצמה שלא דפקה על השולחן והורתה לעשות את זה כהחלטה בלעדית שלה. זאת היתה טעותה הגדולה של גולדה שהקשיבה לאחרים. הקשיבה יותר מדי וקבעה כך את גורל העם עם האובדן הגדול של מלחמת יום הכיפורים.
גולדה לפני המלחמה היא לא אותה גולדה נחושה וחזקה אלא שבר כלי וזה ניכר על פניה מאד.
היא באה לתוכנית שלא היתה, כרגיל, בהפתעה, וכשידעה שיהיה שם רק קהל אוהב ואוהד אותה. אחרת לדעתי לא היתה נענית לזה. לא גולדה!
בהמשך התוכנית היא מספרת שלא רצתה להיות שרת חוץ ובן גוריון כפה את זה עליה כשמשה שרת התמנה לראש ממשלה במקומו. היא לא רצתה וחשה שמשה שרת היה שר חוץ מעולה שאהב את התפקיד הזה. אבל הודתה שלבן גוריון אי אפשר היה לסרב. היא אומרת עם כאב שמשה שרת עד מותו לא השלים עם מה שנעשה לו. היא מציינת שהעיק עליה כולל תחושתה שהוא האשים אותה על שהסכימה לקחת את מקומו.
לא קיבלה את מה שבן גוריון אמר בשנות השישים שזו עכשיו גרמניה אחרת. היתה גם מודאגת מהמדענים הגרמנים שסייעו למצרים במצרים, ליצר נשק מאיים מאד על ישראל והסכימו איתה גם אנשי המוסד, איתם אהבה להיפגש, להכירם ולהטעין אותם בכוחות על חשיבות תפקידיהם בעולם - מעיד צבי זמיר מי שהיה ראש המוסד.

גולדה נוטה לאורך כל השיחות אתה לגעת בבגדיה, בכפתוריה, בצווארוני בגדיה או בפניה, נגיעות עדינות שמשמעותן שחרור לחץ פנימי בלתי נראה עליה. אולם נגיעות אלה מרגיעות אותה למרות שהיא נראית כלפי חוץ מאד רגועה.

החלטתי להעלות לכאן את הקטע על מלחמת יום הכיפורים מאותו מפגש, ועל הכאב הגדול של גולדה כשמדברת על תחושותיה בעקבות המלחמה הנוראית הזאת. בקטע זה ניתן לראות כמה זה כואב לה, היא מוציאה מהתיק שלה מטפחת, מנגבת איתה את פניה, עיניה דומעות קמעה וניכר עליה קושי גדול שלה לדבר על הפרק הקשה הזה בחייה לעומת כל הפרקים הקודמים עליהם דברה.
גם העובדה שנוקתה מכל אשם על ידי ועדת אגרנט, גולדה התפטרה בהמשך כנראה כי לא יכולה היתה לשאת את הכאב הגדול שליווה אותה והביא גם למחלתה הממארת, מאז והלאה, עד יום מותה.
גולדה היתה אישה חזקה, נחושה ולעומת זאת רגישה מאד ואנושית מאד. תרומתה למדינה היתה רבה מאד.
את הדגל שסרגו השבויים שחזרו אחרי יום הכיפורים ממצרים בחרו לתת, למרות הכלל, לגולדה מאיר. מרגש!